Search
  • אייל גל

איך להתמודד עם התקפי זעם של ילדים?

בשנת 2016 קיבלתי פנייה מהעיר להגיע בדחיפות לבית ספר ולפגוש תלמיד בכיתה ד' שפועל באלימות ו"הופך את בית הספר". נכנסתי ישר לחדר המנהלת. היא דיברה בטלפון, אז החלטתי לחפש אותו בעצמי. הוא בטח לא בכיתה, חשבתי. ראיתי אותו מסתובב במגרש הכדורגל לבדו, וללא כדור.


ניגשתי אליו, חייכתי. הצגתי את עצמי והובלתי אותו לשבת איתי על ספסל. השיח היה נעים, מקרב. דיברנו על הקשיים שלו, אלו העמוקים ביותר, על כך שהוא אינו מצליח לשלוט בזעמו. הוא סיפר לי על "המסך השחור" שהוא רואה בכל פעם שמגיע התקף כזה. הוא אינו מצליח לשלוט בהתנהגות שלו והמצב מסלים. הכרתי כבר מקרים דומים, לא הופתעתי.


גם השיח הרגשי המיידי לא הפתיע אותי, בדרך כלל זה כך. בשיח של "אחד על אחד" עם מבוגר זר שלא היה נוכח בהתקפי הזעם שלו, לילד יש הזדמנות להציג את הצד הקשוב והמתקשר שלו ולזכות באמון של אדם חיצוני, שאינו נכווה עד כה על ידי התנהגותו. אמרתי לו, "חכה שנייה", ונכנסתי לחדר המנהלת שכעת כבר התפנתה מעיסוקיה.


ניסיתי להבין מדוע בית הספר אינו יכול להכיל אותו, איך נראה התקף זעם ומהי עוצמתו. ניסיתי להבין אם ההתקפים מופיעים גם בבית ומהי מידת שיתוף הפעולה של ההורים. למנהלת היו תשובות קצרות ורצון עז שמלאך יגאל ויושיע את בית הספר, וקלטתי שהיא אינה מעוניינת עוד בתוכניות ובתהליכים, כי אם בהוצאתו המיידית של התלמיד אל מסגרת אחרת.

לא שפטתי. הקשבתי. בכל מקרה הבנתי די מהר שבית הספר במתכונתו הנוכחית לא יסייע לילד.


נפגשתי עם אימו שנראתה כאדם נחמד וחייכן, ממש כפי שהוא. קבענו שיתחיל למוחרת היום ב-8:00 בבוקר. למוחרת הוא הגיע למסגרת מחויך ומתרגש, ורבאלי ומקסים. הצוות הוקסם והלך שבי אחריו – אני רק חיכיתי שההתקף יגיע.


הוא עזר לילדים בשיעורי הבית (בכך נמנע מלעשותם בעצמו – אבל ביום הראשון איננו לוחצים) ועזר בתורנויות – אני רק חיכיתי שההתקף יגיע. הוא ניסה להתחבר לילדים, ובמקום לעשות את זה נכון הוא התחיל להשוויץ ולהגיד מה יש לו בבית, והם בתמורה אמרו שהוא שקרן – אני רק חיכיתי שההתקף יגיע. הגיעה השעה 11:45.





מדוע אני זוכר את השעה? כי זו תמיד אותה שעה. הרגע שבו השפעת הריטלין פגה, ואז זה מגיע. הוא התחיל לברוח במרחב ולקלל את הילדים. הצרחות המשחררות קיטור לא איחרו לבוא. המדריכים בני ה־18 היו מבוהלים. הוא החל לזרוק את כריות הספות לכל כיוון ולפגוע ברכוש המקום, ואז הופעתי.


ללא שיח, ללא צעקות, ללא משיכת ידיים ובלי התנשפויות. חיבקתי אותו מאחור והובלתי אותו איתי אל החדר הקטן – חדר הרוגע (מרחק של עשרה צעדים) בחדר היו שני כיסאות, לא יותר. ישבתי על אחד הכיסאות כשגבי צמוד לדלת הכניסה, והוא עמד וצרח "תן לי לצאת!!!". הוא חזר על כך מספר פעמים. השבתי בשקט, "שב עשר דקות ואחר כך תצא". הוצאתי את הטלפון הנייד והפעלתי את הטיימר.


הוא החל לקלל ולזרוק לעברי את האיחולים העסיסיים ביותר ברפרטואר שלו: "אני אביא לך אנשים, הם יוציאו לך הריסים אחד אחד!!!", "שהמשפחה שלך תישרף, שאימא שלך תמות, יא בן זונה!", "שיקברו אתכם בקבר אחים". הדברים לא נגעו בי. היה לי קשה לשמוע את הדברים, בעיקר בשבילו – זהו מצב של חוסר אונים ומצוקה גדולה מאוד. ידעתי שהמסך השחור ירד ואין עם מי לדבר, ובטח שלא על מי לכעוס.


הסתכלתי עליו ושתקתי. הוא התקומם כשלא הגבתי. "למה אתה לא מדבר???" "תגיד משהו!!!" והמשיך לקלל. כבר עברו מספר דקות, אז עדכנתי אותו. זה לא שימח אותו, להפך.


בכל פעם שדיברתי מד ההתקף עלה, אז חזרתי לשתוק. הסטתי ממנו מבט כדי לא לעורר הסלמה וחיכיתי. לא היה לו לאן ללכת, וגם לי לא. לשנינו לא היה קל. שנינו היינו צריכים לעבור את זה יחד. הוא שחרר צרחה לאוויר, כי הוא לא יכול היה להכיל עוד את הזעם, ונרגע לאחר כמה דקות.

ראיתי שהוא רגוע אז דיברתי.


"אני שמח לראות שהצלחת לאסוף את עצמך".


והוא בתגובה שאל בתדהמה, "איך עשית את זה?"


"עשיתי מה?" שאלתי.


"הצלחת לא לכעוס עליי?"


השבתי לו, "ידעתי שאתה לא באמת רוצה שהמשפחה שלי תמות.

זה היה התקף זעם שדיבר מגרונך".


"זה מה שאמרתי?"


"אתה לא זוכר, אה? המסך השחור ירד".


"אני אף פעם לא זוכר דברים שאני אומר כשאני כועס", השיב

והוסיף, "תוכל ללמד אותי איך להצליח להתעלם מקללות כמוך?"


חייכתי, "בטח".


"אז תלמד אותי!" הוא גילה התלהבות.


"חכה! לאט־לאט. שליטה עצמית זה תרגול, והיום היה השיעור הראשון".


תיאור מקרה מתוך ספר החינוך, "ילדי ההליקופטר" מאת אייל גל. עמ' 137-139.


6 views0 comments

© כל הזכויות שמורות לאייל גל ו"גלגל הצלחה" 2016-2021