מה זה "הורות הליקופטר"? וכיצד היא משפיעה על מסוגלות הילדים?

הגדרה

"הורות הליקופטר" זה מושג המתאר סגנון הורות מודרני המאופיין במעורבות יתרה של הורים בחיי ילדיהם, ניתן לומר אף - התערבות הורים וחציית גבולות תפקיד ההורה, המפריעה להתפתחות תקינה של הילד. הורות זו נקשרת לרמות גבוהות של חרדה ודיכאון בקרב ילדים.

הורי ההליקופטר אינם מסוגלים מבחינה רגשית לאפשר לילדם לחוות רגעי תסכול, לכן ימנעו את התמודדותו עם הבעיות בכך שיפתרו אותן עבורו. הם מאד רגשניים ומאד אימפולסיביים וחשים כי מצוקת ילדם היא מצוקתם שלהם ויפעלו כדי לפתור את רגעי הסבל עבור הילד וכן עבור עצמם, משום שאינם אמפתיים לרגש הילד.

הורי ההליקופטר חווים את המקרים אותם חווה ילדם כאילו הם עצמם חווים אותם וככאלו נוטים לפלוש למרחב הילד ולפתור בעצמם את אתגריו בכל קושי בו נתקל בחיי היומיום, במרחב הלמידה והתמודדות עם גורמי סמכות וכן בפן החברתי באינטראקציה של הילד עם קבוצת השווים שלו – בני גילו.

מה זה גורם לילד?

התערבות הורי ההליקופטר בחיי הילדים מונעת מהם התמודדות המסייעת לבנייה וחיזוק של חוסן נפשי, התפתחות חברתית תקינה, יצירת עצמאות וחיזוק תחושת מסוגלות. במצב של הורות הליקופטר, ההורים יתקשו לעמוד מהצד ולראות מבוגר המעיר לילדיהם על התנהגותו, מבלי שהם יתערבו ויגוננו עליו, במקום להבין כי הערת המבוגר לגבי התנהגותו של הילד היא חוויה החשובה להתפתחותו – האישית והחברתית.

במרחב הלמידה הורי ההליקופטר יתערבו בשיקולי המערכת והמורים. לדוגמא: הורה שנכנס בזעם לכיתה של בתו ומתווכח עם מורתה בטענה שהעונש שנתנה לבתו איננו צודק ובמעמד זה דורש ממנה לשנות את החלטתה ואם לא תעשה כן יפנה למנהלת ואם גם אצל המנהלת לא יתרצה ההורה יפנה לגורמים המפקחים מעליה.

בפן החברתי, הורי ההליקופטר יתערבו בסיטואציות חברתיות שבהן הילד מתקשה לפתור קונפליקטים עם ילדים נוספים, ויפעלו לפתור את הסיטואציה שנוצרה לטובתו. הורות הליקופטר יוצרת נזק מתמשך ומצטבר לא רק ביכולתם של ילדיהם לעמוד על רגליהם ולהתמודד עם אתגרי הלחיים בעצמם, אלא גם בתחום של קבלת מרות ושמירה על גבולות וכללים, ומוביל למידה נמוכה של הבעת אמון בדמויות הסמכות בחייהם ולמסוגלותם להתמודד לבדם בעתיד לנוכח מצבים חברתיים מאתגרים ומשתנים.

(Schffrin, Liss, Miles-Mclean, Geary, Erchull & Tashner, 2014)

לסיכום

בכדי לאפשר לילד לפתח את מסוגלותו, את החוסן הרגשי, את העצמאות ואת יכולת פתרון הבעיות שלו, על ההורים להיות בתפקיד המחזקים, המייעצים, המעורבים, אך לא פותרי הבעיות בעצמם והמתערבים. על הילד להתרגל למצב בו ההורה נותן תמיכה ועצה, אך מצפה מילדו שלו להתמודד עם אתגריו החברתיים וכן הלימודיים בעצמו, מתוך אמונה כי הוריו תומכים בו, מאמינים בו ולכן מאפשרים לו לעשות את הדברים בעצמו.

יחד עם זאת, על ההורה להבין כי לילד ישנה דרך החשובה להתפתחותו הרגשית והחברתית אותה הוא צריך לעבור, ממש כפי שכולנו עברנו כשהיינו ילדים – בתקופה שבה הורים כלל אינם היו מעורבים. אך היום אנו מודעים יותר, רגישים יותר, יודעים יותר את נפש הילד וצרכיו ודווקא מתוך הידע הזה, עלינו לבחור למצוא את נקודת האיזון בה איננו אלו שמפריעים לו להתמודד ולהתחזק. התנסויות חברתיות של ילדים ללא התערבות הורים ברקע הן חשובות, הן מחזקות ומצמיחות, ואל לנו לקחת מילדינו אותן.

כותב המאמר: אייל גל, M.A בחינוך - מומחה בהקניית מיומנויות חברתיות והתנהגותיות לילדים. מחבר הספר "ילדי ההליקופטר" ומייסד מרכז "גלגל הצלחה".